יוניברסל

חו מעט אוויר לריאות ו.... מכירים את הסיפור על הנער הצעיר שהיה משחק כל הזמן כדורגל והחלום שלו היה להיות שחקן כדורגל גדול ואחר כך הוא חזר בתשובה, גידל פאות ונכנס לישיבה, חזר בשאלה, התחיל לעבוד כדיג"יי כמו אחיו הגדול, אחר כך הוא הצטרף לבית ספר רגיל, העיפו אותו משם אבל אחת המורות הספיקה להמליץ לו להיות שחקן והוא לקח את זה לתשומת ליבו ומאז הוא מפציץ בתחום התיאטרון ובקרוב גם בקולנוע??
לא מכירים? כנראה פספסתם את אחד מהכישרונות העולים והבולטים בעיר העונה לשם יוני סבג.

סיפור חייו של יוני סבג יכל בשקט להספיק לפחות לשתי עונות של "השיר שלנו",שזה צירוף מקרים מעניין כי בדיוקשתי עונות של השיר שלנו זה הדבר שהיה גורם לי לרצות לעשות, כמו יוני, שינוי גדול בחיים שלי. משהו כמו לשבור את הטלוויזיה.
בכל התקופה האחרונה, נראה כאילו בלתי אפשרי להתעלם מהנוכחות של יוני סבג בעיתונים, באינטרנט, במרכזי הבילויובכל מקום בעצם.
הוא הספיק לשחק בהפקות התיאטרון האשקלוניות הכי טובות, לקחת חלק במופע המדובר "פורטל מכה בצחוק" וממש בקרוב נזכה לראות אותו גם על המסך הגדול, בתור נער משכונת מצוקה בסרט "וסרמיל" שעתיד לצאת לאקרנים ביולי, "אם ירצה ה"", כפי שהוא טורח להזכיר לי.

ספר לנו קצת על הסרט.
"הסרט מדבר על קבוצת נערים קשיי משפחה מבאר שבע והכדורגל זה התקווה היחידה שלהם. זה החיים שלהם. אין להם לא לימודים, לא עבודה והכדורגל מציל אותם בעיקר. והם גם נקלעים למכות, לסמים אבל הם מתגברים על זה בסופו של דבר".

איזה דמות אתה משחק?
"הדמות שלי, אבי, נובעת בעיקר מ"שפעה" מהחברה. אין לי הרבה אופי ואני נגרר אחרי השחקן הראשי כביכול ובסופו של דבר אנחנו מגיעים לגמר שכל כך רצינו- כמו שאני רוצה להגיע לבית צבי שזאת השאיפה שלי, ככה הגמר בכדורגל הייתה השאיפה שלהם. ובסוף אנחנו מנצחים ולוקחים את הגביע ואז החיים שלהם משתנים. הם מבינים דברים חשובים".

מה ההבדל בין תיאטרון לקולנוע?
"ההבדל בין תיאטרון לקולנוע הוא עצום. בתיאטרון צריך הרבה יותר תנועות, דיקציה ברורה. בקולנוע יש מצלמה שאומרת קאט ואז עוד פעם מצלמים. הרבה יותר קל קולנוע אבל מה שיש בתיאטרון קצת חסר בקולנוע- יש את המחיאות כפיים של הקהל, התגובות של הקהל, את הצחוק שלהם שנותן הרבה כוח. בקולנוע זה אקשן, קאט, סע לשלום, קח את הכסף ואת הפרסום וצא לדרך".

לא קשר, בימים אלה מריץ יוני ביחד עם קבוצת התיאטרון העירוני לנוער את ההצגה "קן הקוקיה", מחזה מאת דייל וסרמן משנת 1962 שאף זכה לגרסה הוליוודית מצליחה בכיכובו של ג"ק ניקולסון. ההצגה הועלתה בעיר מספר פעמים וזכתה לשבחים רבים והשוואות מעוררות קנאה לתיאטראות גדולים אחרים בארץ ויוני זוכה להיכנס לנעליים של ניקולסון לקבל את אחד התפקידים המעניינים ביותר שהוא עשה לאורך כל תקופת המשחק שלו. "יש לי דמות עם הרבה אופי", הוא מספר, "דמות שהוצאתי עליה את הנשמה שלי והרבה דם. בכלל, בתיאטרון שלנו יש הרבה כישרון ורמה ואולי זה ישמע יומרני אבל אנחנו לא נופלים משום תיאטרון מקצועי בארץ וחבל שהעיר הזאת לא נותנת לנו פרגון ומימון כמו בחולון ובערים אחרות".

היום אתה מופיע. איך אתה מכין את עצמך ביום של הצגה?
"קודם כל שאני לא אהיה עייף. מעשן סיגריה בניחותא. מכין את הבגדים. אני אגיע
לתיאטרון קצת מוקדם, אכין לי איזה כוס תה, אעשה קצת חימום ואז אני אעלה לבמה כדי לקרוע את אימ-אימא שלה".

חוץ מקן הקוקיה, מה אתה עושה בימים אלה?
"בימים אלה אני מתכנן את מעברי לתל אביב. זו עיר שיש בה יותר פוטנציאל להצליח בתחום שאני עוסק בו. יש שם יותר גישה לאודישנים ואני אוכל לעבוד שם ואז להתחיל ללמוד בעזרת ה". אני גם עכשיו בודק כל מיני סוכנויות אבל בינתיים המטרה העיקרית שלי זה לעבוד ולעבוד ולחסוך כסף למטרת לימודי משחק בבית צבי או ניסן נתיב".

בוא נחזור קצת אחורה. אתה היית תלמיד ישיבה. איך הגעת להתעניין במשחק?
"אחרי הישיבה הגעתי לבית ספר רונסון. ואז פגשה אותי המורה המהוללת אביטל בן ישי והפרעתי לה באמצע שיעור הפכתי לה את כל השיעור והיא אמרה לי שמתאים לי להיות שחקן. והיא הביאה לי את המספר של הבימאית חני אלימלך. בהתחלה לא רציתי להתקשר אבל היא ממש לחצה עליי עד שבסוף הלכתי לחני ל"מיני אודישן" ומשם הכול התגלגל".

אביטל ראתה אותך משחק?
"כן. היא ביטלה אירוע משפחתי ובאה להצגה חפץ. היא כל כך התגאתה ואמרתי לה שבחיים אני לא אשכח אותה שאפילו אצל יאיר לפיד אני אזכיר אותה".

מתי הפעם הראשונה שעלית על הבמה?
"בערב מונולוגים לפני שנתיים. היה לי פיק ברכיים נוראי. הלסת נתקעה לי. ממש התרגשתי כי הרי בבר מצווה שלי לא קראתי לא דרשה ולא נרות ישר התחילו ריקודים. ככה שפחד מול קהל היה לי מתמיד אבל התגברתי על זה. ה" עזר לי".

אני שם לב שאתה עדיין מקורב לדת, האמנם?
"מאוד. ה" נמצא איתי בכל מצב. כל שנייה על הבמה הוא איתי. בתקופה שהייתי חרדי והייתי בישיבה במשך שנתיים עם פאות ארוכות הנפש שלי הייתה ממש חלשה ולא הייתי יכול להחזיק מעמד בישיבה שהיא מהבוקר עד הערב. אבל בעזרת ה" אני אחזור בתשובה מתישהו".

וני זוכה לפרגונים אינסופיים ולאהבת הקהל האשקלוני, בעיקר בזכות היותו שחקן מבריק, אחיו,קובי, די.ג"יי מקומיהוא גם המעריץ המושבע שלו, כזה שמגיע לכל ההצגות.
כמוהו גם החברים והמשפחה שלא מפסיקים לפרגן ואפילו המקומונים נוהגים ללטףב"מיני רכילויות". בקיצור, מה שנינט הפסיקה לגלות כבר לפני 4 שנים, יוני מגלה בחודשים האחרונים- הפרסום זה חלק בלתי נפרד מה"שואו-ביז".

אתה מרגיש סלב מקומי?
"לא. ממש לא. אתמול קראתי כתבה בפנאי פלוס על מה זה סלב מקומי, סלב זעיר והבנתי שזה הכי שטויות בעולם. אנשים היום רוצים להיות סלב, ילדים בעיקר, הם רוצים רק את הפרסום והם לא יודעים כמה זה קשה להגיע לפרסום הזה. הם חושבים ששחקנים נהיים מפורסמים וזהו החיים שלהם טובים. הם עובדים מאוד קשה כדי להצליח. בעזרת ה" בשבילי הפרסום זה הדובדבן שבקפצת".

מי המודל לחיקוי שלך?
"זאב רווח בעיניי הוא השחקן הכי גדול בעיניי שהיה בארץ ישראל. ואם אני אעלה איתו על במה- הוא ישחק את אבא שלי וחנה לסלאו תשחק את אימא שלי, מבחינתי הגעתי לשיא. ואם אפשר את מירי בוהדנה בתור אחות".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
"בעוד 10 שנים אני רואה את עצמי בן אדם נשוי, איש משפחה. לא מככב, אבל משחק בכמה סרטים, והלוואי והיו לי גם כמה הצגות. וגם שומר שבת דרך אגב".

לסיום, מה אפשר לאחל לך?
"קודם כל בריאות, אחר כך שהקהל ייהנה מהמופעים, שאנחנו נהנה מההצגה ושתפנו אליי בעוד 10 שנים ותגידו לי "יוני,אנחנו רוצים לראיין את זאב רווח, אתה יכול לדבר איתו?".

חקן כדורגל. דיג"יי. נער ישיבה ועכשיו שחקן תיאטרון וקולנוע. ממש כמו השיער של רוחמה אברהם, יוני סבג לא מפסיק להפתיע.
הזכייה של אוריה זריהן בתואר "חביבת הקהל" בתחרות מלכת היופי, היא ההוכחה לכך שיש מקומיים שהם אכן תותחים ודבר לא ימנע מבעדם להגיע רחוק.